טמבור בע"מ נ' משלב

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 10/3/10 ואשר ניתנה בתיק הוצל"פ 08-16657-09-0 (לשכת ההוצל"פ עכו), בה דחה כב' ראש ההוצל"פ בקשת המערערת לעיל (החייבת בתיק ההוצל"פ) לטענת פרעתי על פי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז – 1967.

לאחר הגשת כתבי טענות וכן עיקרי טיעון, הופיעו ב"כ הצדדים היום וטענו לגוף הערעור.

לאחר ששקלתי בדעתי את כל הטענות שהובאו בפניי, נחה דעתי לדחות את הערעור. להלן נימוקי הכרעתי זו. למען הבהירות אקרא לבעלי הדין לעיל בשמותיהם.

בבסיס המחלוקת עומד פסק דין מפורט ורחב יריעה אשר ניתן על ידי כב' השופטת פיינסוד-כהן בבית משפט השלום בעכו (בשני תיקים שאוחדו: ת.א. 1026/05 ות.א. 3347/05). בפסק הדין הנ"ל נדונו עילות תביעה הדדיות שהגישו בעלי הדין לעיל יחד עם בעלי דין נוספים. בפסק דינה המפורט של כב' השופטת פיינסוד-כהן היא הגיעה למסקנה סופית לפיה התביעות ההדדיות יתקבלו בחלקן. בחלק האופרטיבי של פסק הדין נקבע כי טמבור חייבת למוחמד משלב סך 212,914 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31/5/01 וכן הוצאות משפט שנפסקו. זאת ועוד, נקבע באותו פסק דין כי פארס משלב ונוהאד משלב (בעלי דין נוספים שהיו באותו הליך), חייבים הדדית לטמבור סכום של 1,530,759 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31/5/01 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו.

פסק הדין הנ"ל הוגש לביצוע על ידי מוחמד משלב לשם גביית הסכום שנפסק לזכותו מטמבור. טמבור הגישה בקשה לפי סעיף 19 בה טענה "טענת פרעתי". בקשה זו נדחתה על ידי כב' ראש ההוצל"פ וזאת בהסתמך על כתבי הטענות שהוגשו מבלי שנקבע דיון במעמד הצדדים. על החלטה זו נסוב הערעור שבפניי.

אסיר מכשול ראשון ואציין כי טענת טמבור לפיה נפל פגם מהותי בהחלטתו של כב' ראש ההוצל"פ עקב כך שנתן את החלטתו מבלי שקבע דיון במעמד הצדדים, טענה זו איננה נכונה. לכב' ראש ההוצל"פ יש סמכות לפסוק על פי שיקול דעתו בהסתמך על כתבי הטענות מבלי שמוטלת עליו חובה על פי התקנות לקבוע דיון במעמד הצדדים. אמנם יש להפעיל סמכות זו תוך שמירה על זכויות בעלי הדין, אך במקרה שבפנינו אין לומר כי זכות טמבור נפגעה.

טענה נוספת שמעלה טמבור הינה שפסק הדין של כב' השופטת פיינסוד כהן (נשוא תיק ההוצל"פ) איננו פסק דין חלוט שכן הוגש ערעור על פסק דין זה אל בית המשפט המחוזי וערעור זה עדיין תלוי ועומד (לאחר שהתקבלה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור). אין בטענה זו כדי להשליך על התוצאה המשפטית בכל הקשור לטענת הפרעתי, שכן הגשת ערעור על פסק דין יכולה להצדיק הגשת בקשה לעיכוב ביצוע (אשר תידון ותוכרע לגופה על פי הכללים שנקבעו בפסיקה), אך אין בינה לבין טענת פרעתי ולא כלום.

טענת פרעתי אמורה להתבסס על התפתחויות שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ. אין בפנינו כל טענה ממשית מפי טמבור אשר מהווה התפתחות שהתרחשה לאחר מתן פסק הדין ואשר יכולה לבסס טענת פרעתי.

טמבור טוענת לזכאותה לקיזוז סכומים שמוחמד משלב חייב לה ובהתאם לכך היה מקום לבצע את הקיזוזים ולהגיע למסקנה שטמבור אינה חייבת כספים כלשהם על פי פסק הדין של כב' השופטת פיינסוד. טענה זו איננה מבוססת וזאת משני טעמים: ראשית, הקיזוזים הנטענים קיבלו ביטוי מפורט בפסק הדין של כב' השופטת פיינסוד. שנית, בחלק האופרטיבי של פסק הדין של כב' השופטת פיינסוד לא חויב מוחמד משלב לשלם סכומים כלשהם לטמבור (החיוב הוטל על צדדי ג' אחרים: פארס משלב ונוהאד משלב).

בטרם אסיים אוסיף ואציין כי הטענה הנוספת שמעלה טמבור לפיה היא הגישה המרצת פתיחה לשם מימוש נכס של מוחמד משלב על מנת להיפרע ממנו סכום חוב המתקרב ל - 2.5 מליון ₪, טענה זו אינה יכולה להצדיק ביצוע קיזוזים בשלב זה בהיות ההליך הנ"ל הליך תלוי ועומד ובוודאי שאין בכך כדי ללמד על פרעון חוב שטמבור חבה כלפי מוחמד משלב.

מכל הנימוקים שציינתי לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור ומחייב את טמבור לשלם למוחמד משלב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"א, 21 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: